הפרטת הכשרות

משפט

  • רקע
  • דגם הפרטה
  • פיקוח
  • המצב הנוכחי
  • יתרונות וחסרונות
אפשר להתווכח על השאלה מדוע בכלל השגחת כשרות היא מתפקידיה של המדינה ואם העברת סמכויות כלשהן בתחום זה מידי המדינה לגורמים פרטיים נופלת תחת ההגדרה של "הפרטה". לעניין זה יש הרואים במתן שירותי כשרות "טובין ציבוריים ערכיים", כלומר משאב יסוד חברתי המבטא את זהותה של החברה הישראלית, שאין להפריטו משום שהעברתו לידיים פרטיות נתפסת כפגיעה בנכס ערכי של החברה, בדומה למוזיאונים לאומיים או אוניברסיטאות. ראייה זו של הכשרות כטובין ערכיים מושתתת על קיומו של קונסנזוס בדבר הצורך של האזרחים שהמדינה תספק להם שירותי פיקוח וכשרות. קונסנזוס זה נתון כמובן לוויכוח ציבורי, אשר זולג גם לוויכוח בשאלה אם יש להפריד דת ממדינה. מכיוון שאין לשאלה תשובה חד-משמעית, ומכיוון שנראה כי רבים בישראל רואים בשירותי הכשרות שירותים שהמדינה אמורה לספק, אנו מביאים כאן ניתוח של הפרטת שירותים אלה – גם הפרטת שירותי פיקוח הכשרות עצמם וגם הפיקוח עליהם.

הענקת תעודות הכשרות בישראל והסמכות על פיקוח יבוא מזון כשר הן בסמכותן הבלעדית של הרבנות הראשית והרבנויות המקומיות שמתחתיה. הנושא מוסדר מתוקף חוק הרבנות הראשית לישראל, התש"ם-1980, שנותן למועצת הרבנות סמכות להנפיק תעודות כשרות, וחוק איסור הונאה בכשרות, התשמ"ג-1983, אשר מפרט כי הרבנות הראשית, הרבנים המקומיים והרב הצבאי הראשי הם היחידים בעלי סמכות לתת תעודת כשרות. החוק קובע כי לצורך הצגת תעודת כשרות חייב בעל עסק לקבל אישור מהרבנות המקומית שאליה הוא משתייך, והצגת תעודה ללא אישור היא עברה על החוק.

אף שהענקת התעודה היא בסמכות הבלעדית של הרבנות, את ההשגחה בפועל על העסקים בעלי התעודה לא עושים עובדי הרבנות או המועצות הדתיות. את המשגיחים מעסיקים העסקים שעליהם הם משגיחים, ואת שכרם קובע השר לשירותי דת. אין הגדרות אחידות כיצד על המשגיח להתנהל וכיצד אמורה לפעול ההתקשרות בין הצדדים – העסק הפרטי והמשגיח – פרט לקביעת השכר על ידי השר ושעות העבודה על ידי המועצות הדתיות המקומיות (שלא תמיד מוודאות או אוכפות את נוהליהן). הרבנות אף הצהירה בעבר כי בינה ובין המשגיחים אין יחסי עובד–מעביד, ולכן אין לה יכולת או סמכות לפקח על עבודתם ועל דרכי התשלום להם. בפועל בדרך כלל הרב המקומי או הרב שמוסמך לתת תעודות כשרות חותם ומתווה נהלים הלכתיים, והמועצה הדתית היא שמופקדת על האסדרה (רגולציה), על גביית האגרות ועל שיבוץ המשגיחים.

מצב עניינים זה הוא קודם כול הפרטה בפועל של אספקת השגחת הכשרות, שכן המשגיחים אינם עובדי מדינה, אלא מועסקים על ידי עסק פרטי. מעבר לכך, מדובר במצב המייצר ניגוד עניינים מוּבנה, שכן המשגיח תלוי לפרנסתו במי שהוא משגיח עליו, ללא אסדרה ממשלתית ברורה, ולכן נפתח פתח להשגחה שאיננה מתבצעת באופן תקין. בשנת 2004 הוגשה עתירה לבג"ץ בדרישה להפריד את המשגיחים מהעסקים שהם משגיחים עליהם. ב-2009 פרסם מבקר המדינה דוח המתריע על ליקויים בפעילות המשגיחים, ובכללם ניגוד העניינים ואי-סדרים אחרים, והמליץ על שורת תיקונים שעל הרבנות ליישם בהקדם.

חוץ מעניין העסקת המשגיחים, ישנם גם גופי כשרות פרטיים הפועלים בעשורים האחרונים בישראל ומעניקים תעודות כשרות. רובם המכריע של גופים אלו הם ה"בד"צים". אלו הם גופים חרדיים, רובם חברות פרטיות, שבהם יושב רב או הרכב של רבנים שתפקידו להכריע בשאלות הלכתיות, ובין היתר בשאלות של כשרות. הבד"צים הם בחזקת חותמת כשרות עליונה או אדוקה יותר מבחינה הלכתית מזו של הרבנות, אך אין הם באים להחליפה, כדי לא לעמוד בסתירה לחוק איסור הונאה בכשרות. למרות זאת יש הרבה מקרים, בעיקר בריכוזים חרדיים בירושלים ובבני ברק, שבהם הבד"צים מספקים תעודות ללא חותמת הרבנות. תופעה זו מדגישה את המצב שבפועל הכשרות מופרטת לחלוטין במגזר החרדי. ממחקר שנעשה בשנים האחרונות עולה כי בתחום הכשרות של מוצרי מזון, בכ-91 אחוז מהמוצרים היצרנים אינם מסתפקים בכשרות הרבנות ויש עליהם גם חותמת של בד"צ כלשהו.

בשנים האחרונות, פרט לאותם בד"צים, קם ארגון "השגחה פרטית" אשר ביקש להמיר את תעודת הכשרות של הרבנות בתעודה משלו בעקבות תלונות של בתי עסק על התעמרות או על התנהלות לא סבירה מצד המשגיחים או הרבנות, ובכלל זה קנסות שהושתו על העסקים הללו על בסיס הוראות חוק איסור הונאה בכשרות. במעשה זה ביקשו הלכה למעשה העסקים וארגון ההכשר להפריט של הפיקוח והביצוע של שירותי הכשרות בישראל. בעקבות מהלכים אלו הוגשה ב-2014 עתירה לבג"ץ לאפשר לעסקים להציג תעודת כשרות פרטית גם ללא תעודת הרבנות.

הצעות לרפורמה

בעקבות הליקויים הידועים במערך הכשרות, ניגודי העניינים, האי-סדרים וההקמה של גופים פרטיים המבקשים לתת תעודות כשרות פרטיות, עלו במהלך השנים הצעות רבות מספור לרפורמות במערך. הרפורמות מגוונות מאוד ועוסקות בין היתר בַּגופים שיכולים לתת הכשר, במעסיק של המשגיח, באמצעי האכיפה על הונאה, בפיקוח ובאסדרה. מנעד הרפורמות רחב, החל בהפרטה מלאה וביטול חוק איסור הונאה בכשרות; דרך הקמת רשות עצמאית כדי לפתור את בעיית ניגוד העניינים; הקמת תאגיד עצמאי לאותה מטרה; הקמת חברת כוח אדם למטרה זו על בסיס המלצה של ועדה ממשלתית לבחינת הרפורמה בנושא משנת 2006 ניסיון רפורמה של הרבנות הראשית משנת 2014 להסדיר את רמות הכשרויות ולבטל את בעייתיות יחסי עובד–מעביד, שלא צלח; וכלה בהצעת חוק להקים רשות עצמאית שתיתן רישיונות להענקת תעודות כשרות לכל גורם שיחפוץ בכך ויעמוד בקריטריונים. להשוואה מעניינת בין חלק מההצעות ראו כאן.

המשותף לכל ההצעות הוא הצורך לפתור את בעיית ניגוד העניינים בהעסקת המשגיחים על ידי העסקים המושגחים. חלק מההצעות אף מרחיקות לכת ומציעות להעביר את הסמכות למתן תעודות כשרות בסיסית לגורמים פרטיים (מה שהיום הוא תחת ה"מונופול" של הרבנות), בין בפיקוח של הרבנות הראשית או גוף ציבורי אחר ובין שלאו.

בנוגע להעסקה של משגיחי הכשרות: כיום ההפרטה חלה על העסקת המשגיחים על ידי העסקים הפרטיים שהם משגיחים עליהם. הרפורמה שמקדמת הרבנות (ראו "מצב נוכחי") תבטל חלקית את ההפרטה ותעביר את משגיחי הכשרות להעסקה על ידי המועצה הדתית המקומית, בין בהעסקה ישירה ובין כפרילנסרים.

בנוגע להפרטת אספקת תעודת הכשרות: ההפרטה הנידונה היא העברת ההשגחה לארגונים פרטיים, בין ללא כל פיקוח מדינתי (כמו שמציע ארגון "השגחה פרטית") ובין בפיקוח ובאסדרה של הרבנות (כמו שמציעים למשל נאמני תורה ועבודה).

המשרד לשירותי דת, הרבנות הראשית, הרבנויות המקומיות, המועצות הדתיות המקומיות.

במאי 2015 השיבה המדינה לעתירה בדבר הצגת תעודת כשרות שלא דרך הרבנות, והודיעה לבג"ץ כי בעקבות חוות דעת של היועץ המשפטי יהודה ויינשטיין עמדתה היא שאין לקנוס בעלי עסקים שמציגים תעודת השגחה חלופית לזו של הרבנות, ובלבד שלא נעשה בה שימוש במילה "כשר". למרות זאת הוסיפו העותרים בדרישתם כי יוּתר להם להשתמש במילה "כשר" על אף החוק. באופן מפתיע, ביוני 2016 פסק בג"ץ כי למרות עמדתו של היועץ המשפטי אי אפשר להציג מצג של כשרות אפילו ללא המילה "כשר". בכך קיבל בג"ץ את הפרשנות המרחיבה של החוק, שאותה קידמה הרבנות, על פני הפרשנות המצמצמת של היועץ המשפטי. עוד קבעה הפסיקה כי בתוך שנתיים חייבת המערכת לשנות את הזיקה הבעייתית בין משגיחי הכשרות לעסקים שבהם הם פועלים כך שלא יהיו עוד כפופים אליהם (נושא שנידון, כאמור, בעתירה נפרדת, שהוגשה כבר ב-2004). בעקבות הפסיקה הקים הרב הראשי דוד לאו ועדת כשרות שנועדה לגבש המלצות לרפורמה במערך הכשרות.

לאחר פסיקת בית המשפט ערערו העותרים להרכב רחב יותר בבג"ץ, שהתכנס בפברואר 2017. לקראת הערעור הגיש היועץ המשפטי הנוכחי אביחי מנדלבליט לבג"ץ עמדה הפוכה מזו של קודמו וינשטיין המקבלת את הפרשנות המרחיבה של הרבנות ופסיקת בג"ץ, ולפיה אי אפשר להציג כל מצג של כשרות שלא דרך הרבנות. בעקבות זאת ביקשו להצטרף לערעור גם התאחדות המלונות, איגוד המסעדות, תנועת נאמני תורה ועבודה, ח"כ אלעזר שטרן ועמותת "כושרות". בספטמבר 2017 פסק בג"ץ, ברוב דעות, כי אף שאסור לבית אוכל שאינו מחזיק בתעודת הכשר להציג כל מצג כשרותי, מותר לו להציג מצג אמת בדבר הסטנדרטים עליהם הוא מקפיד ואופן הפיקוח על שמירתם, הכולל גם הבהרה מפורשת כי אין בידו תעודת הכשר.

בפברואר 2017 הגישה ועדת הכשרות את מסקנותיה בנוגע לרפורמה במערך הכשרות: יפורקו יחסי המשגיח–מושגח הבעייתיים, ו"בקרי הכשרות", בשמם החדש, יקבלו תשלום מהמועצה הדתית המקומית ולא מהעסק עצמו. הלכה למעשה מדובר בהלאמה של בקרי הכשרות ושינוי מעמדם משכירים פרטיים לעובדי מדינה או לספקי שירותים של המדינה. רפורמה זו לא כוללת כמובן מתן אפשרות לגופים פרטיים לתת תעודות כשרות שלא דרך הרבנות.

במאי 2017 אושרו השינויים המוצעים במועצת הרבנות הראשית עם שינויים רבים נוספים: תפקיד משגיח הכשרות יפוצל; סמכויות הפיקוח יינתנו לבקר כשרות שימומן מכספי המועצה הדתית המקומית, והפעולות ההלכתיות עצמן בתוך בית העסק יופקדו בידי "נאמני כשרות" שייבחרו מתוך עובדי העסק הקיימים. בד בבד עם החלטת הרבנות הוציא בג"ץ במאי 2017 צו מוחלט בעתירה שהוגשה ב-2004 בנוגע להפרדת המשגיח מהמושגח ובו הוא מורה לרבנות לעשות הפרדה זו.

באותה עת, במאי 2017, יצא גם דוח מבקר המדינה שעסק במערך הכשרות, ובו הוא מצביע על ניגוד העניינים של המשגיחים שמועסקים על ידי העסקים הפרטיים ועל ליקויים נוספים וחשדות לשחיתות. הרבנות הודיעה כי הרפורמה המתגבשת תפתור את הליקויים הללו.

יתרונות

  1. על פי המצדדים בהפרדת דת ומדינה, שירותים דתיים כגון סימון אוכל ככשר הם צורך קהילתי שעל הקהילה הדתית לספק לעצמה ללא התערבות של המדינה, ולכל היותר יהיה פיקוח ממלכתי על השירותים.
  2. הרבנות והרבנויות המקומיות כיום נוהגות כמונופול (ארצי ומקומי) בתחום הכשרות. יש הטוענים כי פתיחת השוק לתחרות על ידי מתן אפשרות לגופים פרטיים לסמן מוצרי מזון ככשרים (עם הרבנות כמאסדר), כמו שקורה בחו"ל, תשפר הן את איכות ההשגחה והן את רמת השירות לצרכן ולעסק.
  3. הפרטה הן של משגיחי הכשרות (כמו שהם כיום) והן של מערך הכשרות כולו תחסוך למדינה עלויות הכרוכות במנגנון הקיים.
  4. כבר כיום הרבנות לא מצליחה להסדיר את פעילות ההשגחה באופן מיטבי, וחדשים לבקרים צצים סיפורים על אי-סדרים, שחיתויות ועלויות ניכרות לעסקים. רפורמה מקיפה הכוללת חיזוק התפקיד המאסדר של הרבנות תשפר את המצב שיפור של ממש.

חסרונות

  1. על פי גישת הטובין הציבוריים הערכיים, יש קונסנזוס חברתי שעל המדינה לספק שירותי דת ועל כן אסור לה להעביר את הסמכות להענקת תעודות כשרות ואת הפיקוח עליה לידיים פרטיות.
  2. יש הטוענים כי לרבנות אין כיום כלים לפקח על גופים פרטיים באופן מיטבי.
טעינו? שכחנו? כדאי שנדע? דווחו לנו

 

תגובות

השאירו תגובה

Share on Google+Share on FacebookEmail this to someoneTweet about this on TwitterShare on LinkedIn

השאירו תגובה

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*

Scroll To Top