הרשות לשיקום האסיר

רווחה

  • רקע
  • דגם הפרטה
  • פיקוח
  • המצב הנוכחי
  • יתרונות וחסרונות
הרשות לשיקום האסיר (להלן – הרשות) פועלת על פי חוק הרשות לשיקום האסיר, התשמ”ג-1983 המקנֶה לה עצמאות ניהולית ותקציבית. הרשות עוסקת בשיקומו של האסיר ובשילובו בחברה. יועציה, הפועלים ב-27 בתי הכלא ברחבי הארץ, מאבחנים את האסירים ובונים להם תוכנית שיקום בתקופה שלפני הדיון בעניינם בוועדת השחרורים. יועצי הרשות גם מקיימים בבתי הכלא סדנאות הכנה לרכישת מיומנויות לקראת השחרור.

הרשות מטפלת בכ-3,000 אסירים בבתי הכלא, ומתוך 7,000 אסירים שמשתחררים מדי שנה – בכ-1,500 עד 2,000 אסירים בפיקוח. שיעור הרצידיביזם בקרב מי שלא עברו שיקום עומד על כ-60%, לעומת כ-16% בקרב מי שעברו שיקום.

לאחר השחרור פועלים רכזי שיקום האסיר בקהילה ב-42 רשויות מקומיות ומעניקים לאסיר המשוחרר טיפול פרטני, משפחתי, זוגי וקבוצתי, ומקיימים פעילויות העשרה, קבוצות טיפול ומיזמים שונים. הרשות מפעילה קבוצות לנשות אסירים ותוכנית חונכות לכ-400 ילדי אסירים, בשיתוף תכנית פר”ח והאוניברסיטאות ברחבי הארץ. יועצי התעסוקה ורכזי התעסוקה של הרשות לשיקום האסיר פועלים בכל מחוזות הרשות, מאתרים “מעסיקים ידידים” להעסקת אסירים משוחררים ומסייעים לאסיר למצוא עבודה, להשתלב ולהתמיד במקום העבודה.

הרשות מפעילה גם עשרה הוסטלים המשמשים מסגרת מעבר טיפולית לאסירים שאינם מתאימים לשילוב מידי בקהילה. סדר היום בהוסטל כולל שילוב במסגרות תעסוקה בשעות היום וטיפול אינטנסיבי ופעילויות העשרה בשעות הערב.

בשנת 2011 קידם משרד האוצר תכנית להפרטת הרשות לשיקום האסיר על ידי פירוקה, העברת תקציבה למשרד הרווחה ומסירת תפקידיה לגורמים פרטיים. פרק ו’ (הרשות לשיקום האסיר) בהצעת חוק המדיניות הכלכלית לשנים 2011 ו-2012 (תיקוני חקיקה), התשע”א-2010 (חוק ההסדרים) עסק במהלך זה, ומטרותיו היו ניצול היתרון לגודל (איגום משאבים), מתן רצף שירותים והתאמת אופן הטיפול באסירים לנעשה במשרד הרווחה והשירותים החברתיים. ההצעה פוצלה מחוק ההסדרים ונדונה בוועדת הפנים כהצעת חוק ממשלתית רגילה. בדיון בוועדת הפנים (13.6.2011) קבעו חברי כנסת אחדים כי הרשות “מיובשת”. יו”ר ועדת הכספים שנכח בדיון, מסר כי “מפעילים לחץ פיזי מתון, אפילו לא מתון. […] הם מקווים שלנו ככל הנראה לא תהיה ברירה בסופו של דבר”.

בדיון נוסף בוועדת הפנים (28.7.2011) התריע עו”ד אפי מיכאלי, כי כיוון שאסיר בפיקוח, הנמצא בהליך שיקום, עודנו אסיר, הרי שהעברת סמכויות השיקום לגורמים פרטיים תעמוד בניגוד לפסק דינו של בג’ץ בעניין בית הסוהר הפרטי. יו”ר הוועדה סירב לקבל התנגדות זו, והטעים שתפקידו של המחוקק לקבוע את הכללים. עם זאת, בהמשך הדברים, יו”ר הוועדה הוא שהצביע על ניגוד העניינים האפשרי שבפניו יעמוד מנהל הוסטל פרטי, אשר יימנע מלשחרר אדם כי בכך תיגרע הכנסתו.

הוועדה דנה גם בתופעה של גורמי שיקום פרטיים הפועלים במימון אסירים אשר ביכולתם לממן זאת. תופעה זו התרחבה, לפי האמור בוועדה, בשל מצוקת התקציב של הרשות. לפי דוח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, בשנת 2010, 250 מתוך 1,454 אסירים ששוחררו על תנאי על ידי ועדות השחרורים, שוחררו על בסיס תוכניות שיקום פרטיות. מעבר לכך שמדובר ב”אי-צדק חברתי ממדרגה ראשונה”, כדברי ראש הרשות, הרי שקיימת גם בעיה חוקית, שכן הגורמים הפרטיים אינם נתונים לפיקוח כלשהו, ובכלל זה לפיקוחה של הרשות.

במהלך שנת 2012 החלה העברה של סמכויות ותפקידים למשרד הרווחה, בלא שהרפורמה הושלמה במלואה. בינואר 2012 פרסם משרד הרווחה מכרז פומבי להפעלת שישה הוסטלים שיקומיים לאסירים משוחררים. המכרז קבע כי המפעיל יהיה המעסיק של העובדים, והודגש כי למשרד הרווחה אין זכות להורות למפעיל להעסיק עובדים מסוימים וכי שאלת זהותם מסורה לחלוטין למפעיל (סעיף 3.1 במכרז).

בעקבות זאת, הגיש המרכז האקדמי למשפט ולעסקים עתירה לבית המשפט המחוזי נגד המכרז. בית המשפט הוציא צו ביניים לעיכוב הליכי המכרז עד לקבלת החלטה בעתירה. בסוף אוקטובר 2012 הודיעה פרקליטות המדינה בתגובה לעתירה כי בכוונתה לבטל את המכרז בשל פגמים שנפלו בו ומטעמים שאינם קשורים לעתירה. המדינה הודיעה שלאחר לימוד הנושא בכוונתה לפרסם מכרז חדש.

מאחר שהליכי הרפורמה לא הושלמו בוועדת הפנים (לפי הערכות בשל התקצוב של הוסטלים תורניים), משרד האוצר לא העביר את הכספים הנדרשים, וביוני 2012 הגיעה הרשות למשבר חמור. שר הרווחה הודיע שהוא “מסיר אחריות” מהרשות ומעביר אותה לידי משרד האוצר, וראש הרשות הודיע על התפטרותו, במחאה. בדיון בוועדת הפנים בנושא (6.6.2012) כינה ח”כ דב חנין את התנהלות משרד האוצר בתחום זה “עבריינית”, שכן היא בגדר “סחיטה באיומים … לא תעשו את ההפרטות שלנו, לא נתקצב”.

באוגוסט 2013 פורסם מכרז חדש להפעלת שבעה הוסטלים לאסירים משוחררים – מהאוכלוסייה הכללית, מהמגזר הדתי-תורני ומהאוכלוסייה הערבית. גם במכרז החדש הובהר כי המפעיל יהיה המעביד הבלעדי של העובדים ולא יתקיימו יחסי עובד-מעביד בין משרד הרווחה ובין עובדי המפעיל; הוא שיאתר ויגייס את העובדים, ינהל את העובדים וידאג להכשרותיהם (סעיף 2.16 במכרז).

מכרז ומיקור חוץ.

סעיף 3(8) לחוק הרשות לשיקום האסיר קבע את תפקידה של הרשות כגורם מפקח, ואולם בהצעת החוק נמחק הסעיף הזה. נראה כי בררת המחדל היתה שהפיקוח ייעשה על ידי משרד הרווחה. עם זאת, היה חשש שהמשרד יתקשר עם גופים פרטיים וימסור לידיהם משימות של פיקוח. הסתייגות הובעה גם מכך שאף שמדובר באסירים בסוף תקופת ריצוי עונשם, הפיקוח עליהם מועבר לגורמים שאינם גורמי אכיפה.

המרכז האקדמי למשפט ולעסקים עתר לבית המשפט המחוזי בבקשת צו להקפאת הליכי המכרז. נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, השופט דוד חשין, הוציא צו ארעי, המקפיא את כל ההליכים במכרז. ימים ספורים לאחר מכן, הודיע משרד הרווחה על ביטול המכרז.

בשנת 2014 פורסם כי בשל העובדה שהרשות לשיקום האסיר לא העבירה כספים לעיריית ירושלים למימון שכרם של עובדים סוציאליים העוסקים בשיקום, עשרות אסירים ירושלמים לא היו יכולים להגיש בקשה לשחרור מוקדם.

בנובמבר 2016 התפטר ראש הרשות לשיקום האסיר במחאה על מחסור חמור ומתמשך בתקציב, שהוביל לסגירת מחצית מההוסטלים שהפעילה הרשות. נוסף על כך, רק ב–20% מהיישובים בארץ פועלת תוכנית שיקום בקהילה.

 

יתרונות

  1. לאחר קליטת השירות לשיקום האסיר כאגף במשרד הרווחה צפוי היה המשרד לקבל תקציבים נוספים, שבעזרתם יהיה אפשר לשפר את מצב האסירים. מכאן שאילו השירות כולו היה מועבר למשרד הרווחה ולא  למיקור חוץ, ייתכן שהוא היה משתפר.

חסרונות

  1. יש חשש שיאבד הטיפול הכוללני שניתן ברשות לשיקום האסיר, שבמסגרתו ניתנה התייחסות למגוון היבטים כמו ביטחון הציבור, תעסוקה והכשרה מקצועית וטיפול במשפחות האסירים, ויישאר טיפול מוגבל הנוגע רק להיבט הצר של שירותי הרווחה.
  2. הפרטת ההוסטלים: אף שמדובר בהליך שיקומי, הרי שסמכויות מנהלי ההוסטלים ועובדיהם רחבות מאוד, מוסדרות על רקע היות המטופל אסיר ברשיון. העברת הסמכות לגורמים פרטיים עלולה לעמוד בניגוד לרוח פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין בית הסוהר הפרטי.
  3. המשקמים הפרטיים: עבודתם של המשקמים הפרטיים אינה מוסדרת ואינה מפוקחת. בעצם עבודתם קיים גם בסיס ברור לאפליה בין אסירים אשר ביכולתם לשלם עבור הליכי שיקום, לבין אסירים אשר אין ביכולתם לעשות כן.
  4. ניגוד עניינים: יש חשש ששיקולים כלכליים יניעו מנהל הוסטל פרטי להשיב אסיר לכלא.
  5. סכנה לפגיעה ממשית בתנאי העסקתם של עובדי הרשות, שיהפכו להיות עובדים של גופים פרטיים.
  6. ניסיון העבר בהפרטת שירותים חברתיים מלמד כי ההבטחות להגדלת התקציבים אינן מתממשות תמיד, ולפיכך יש חשש שהתקציבים לא יגדלו, ואולי אף יקטנו.
  7. יש חשש שיופרו העקרונות שקבע בג”ץ בעניין בתי הסוהר, ולפיהם אסורה הפרטה המכניסה שיקולי רווח והפסד לתהליך הטיפול באסירים.

טעינו? שכחנו? כדאי שנדע? דווחו לנו

 

תגובות

השאירו תגובה

Share on Google+Share on FacebookEmail this to someoneTweet about this on TwitterShare on LinkedIn

השאירו תגובה

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*

Scroll To Top