חופי הים של ישראל

,fbui uxchcv

  • רקע
  • דגם הפרטה
  • פיקוח
  • המצב הנוכחי
  • יתרונות וחסרונות
חוק שמירת הסביבה החופית התקבל בכנסת ביום 4 באוגוסט 2004. מטרות החוק הן: א. להגן על הסביבה החופית ועל אוצרות הטבע והמורשת שבה, לשקמם ולשמרם כמשאב בעל ערכים ייחודיים, וכן למנוע ולצמצם במידת האפשר את הפגיעה בהם; ב. לשמר את הסביבה החופית והחול החופי לתועלת הציבור ולהנאתו ולדורות הבאים; ג. לקבוע עקרונות והגבלות לניהול, לפיתוח ולשימוש בני קיימא של הסביבה החופית. החוק לא רק מכיר בחשיבותה של הסביבה החופית כמשאב טבע, אלא גם מגדירו כמשאב ציבורי.

החוק לשמירת הסביבה החופית מעגן גם את העיקרון של זכות הציבור למעבר חופשי, וקובע שכל החוסם את המעבר החופשי בחוף הים בניגוד להוראות החוק יחולו עליו הוראות העונשין שבחוק (סעיף 7.3) אלא אם הדבר נעשה בהתאם לתוכנית או בהיתר (סעיף 5[ב]). החריגים לזכות הציבור למעבר חופשי הם מתקנים ביטחוניים, נמלים, מתקני תשתית חיוניים ומקומות רחצה מוכרזים המיועדים לרחצה נפרדת של נשים וגברים. חריגה נוספת לזכות הציבור למעבר חופשי בחוף הים היא ב”מקום רחצה מוכרז שהכניסה אליו כרוכה בתשלום דמי כניסה בהתאם לחוק הסדרת מקומות רחצה”. ב”חוק הסדרת מקומות רחצה, התשכ”ד-1964″ נקבעה מדיניות ברורה של שמירה על חופים פתוחים ונגישים לציבור הרחב.

בעקבות מקרים שבהם נגבו דמי כניסה לחופי הים שלא כחוק הגישה עמותת אדם טבע ודין עתירה נגד משרד הפנים. בהחלטה מיום 14 במאי 2007 קבע בג”ץ כי חופי הים יהיו פתוחים ללא תשלום. רשות מקומית שמבקשת לגבות דמי כניסה לחופים שבשטחה תפנה תחילה למשרד הפנים ותוכיח שהחוף מספק שירותים ייחודיים מעבר לנדרש, ולפיכך גביית הכסף ראויה. גם במקרה כזה, נקבע בהחלטה, לצד החוף שבתשלום תקצה הרשות חלקת חוף שבה יינתנו שירותים בסיסיים בלבד חינם אין כסף. משרד הפנים ידון בבקשת הרשות ויבחן אותה על פי הקריטריונים בחוזר מנכ”ל שהופץ בנושא בעקבות החלטת בג”ץ. כדי למנוע מהרשויות לגבות תשלום בדרך עוקפת של גביית דמי חניה קבע נוהל משרד הפנים כי כאשר מגרש החניה הסמוך לחוף הרחצה הוא המקום היחיד בקרבת מקום שאפשר לחנות בו, והגעה ברכב פרטי היא האפשרות הסבירה היחידה להגיע לחוף, אסורה גביית דמי חניה. לפיכך מותר לגבות דמי כניסה או דמי חניה רק כשמתקיימים כל התנאים להלן: יש בסביבה חופים אחרים הפתוחים לגישה חופשית חינם; החוף מספק שירותים נוספים מעבר לשירותים בסיסיים, כגון הצלה, נוחיות, ניקיון ומי שתייה; יש דרך סבירה להגיע אל החוף שאינה מחייבת חניה בתשלום (ברגל/בתחבורה ציבורית/חניה ללא תשלום במרחק סביר); לחוף יש אישור מטעם משרד הפנים לגבות תשלום על השירותים הייחודיים שהוא מספק.

בישראל ישנם 136 חופי רחצה מוכרזים ומוסדרים בים התיכון, בכנרת ובים המלח. רק לשמונה מהם נתן משרד הפנים אישור לגבות עד 12 שקלים על מתן שירותים הנחשבים “מעבר לבסיסיים”, כמו מקלחות, תאי אחסון, מדשאות וחיבור לחשמל. בחמישה חופים נוספים, שמפעילה רשות הטבע והגנים, נגבים דמי כניסה של עשרות שקלים מכוח חוק הגנים הלאומיים, כמו בשאר שמורות הטבע.

בשנים האחרונות הצטרפו לכך שתי תופעות נוספות: צמצום שטח החוף שבו אפשר לשבת ללא תשלום על כיסא השייך לזכיין המפעיל מסעדה או בית קפה על החוף, וקיום של אירועים פרטיים בחופים (בעיקר בחופים פלמחים, מכמורת ונעורים). על פי בדיקה שעשתה עמותת צלול ביולי 2012 בחופי תל אביב והרצליה, פחות מ-20% מרצועת החוף הקרובה לקו המים נותרו פנויים לציבור הרחב. בשאר השטח נדרשים המבקרים לשלם לזכייני החוף תמורת הזכות לשבת על כיסאות המוצבים בחוף. בחוף מציצים בתל אביב, לדוגמה, נותרו פנויים רק 25 מטר מרצועת החוף ליד המים, מתוך רצועה של 125 מטר. בחוף פרישמן כוסתה כל הרצועה, 115 מטר אורכה, בכיסאות בתשלום, וכך גם בחוף גורדון. בחוף תל ברוך נותרו עשרים מטר פנויים מתוך 110 מטר. בחוף השרון שבהרצליה רק תשיעית מרצועת החול נותרה פנויה.

ב-6 באוגוסט 2012 החליטה ועדת איכות הסביבה של עיריית תל אביב כי מעונת הרחצה קיץ 2013 יוקצו בחופי תל אביב אזורים למגבות בלבד. במילים אחרות, השטח יהיה שטח ציבורי פתוח, ללא תשלום וללא בעלות של זכיין פרטי המפעיל בית קפה או מסעדה. הדיון בהצעה בהנהלת העירייה לא התקיים.

סקירה של אדם טבע ודין מ-2013 גילתה שמעבר לכך, יש חריגות נוספות מהחוק: בחופים מסוימים מוסיפים לגבות דמי כניסה, ובאחרים גובים תשלום על חניה בחניון הקרוב לחוף. בין החופים שהותר להם לגבות דמי כניסה: חוף אכזיב, חוף שבי ציון במועצה האזורית מטה אשר, חוף גלי גיל בנהריה, חוף הארגמן בעכו, חוף דור במועצה האזורית חוף הכרמל, חוף הצוק בתל אביב, החופים ניצנים וזיקים במועצה האזורית חוף אשקלון.

בעלויות פרטיות של זכיינים. זכיינים פרטיים, באישור העיריות, מורשים להציב כיסאות ושמשיות בתשלום או שולחנות המיועדים לאורחי המסעדות בחוף. בהסכמים שחתמה למשל עיריית תל אביב עם כל בית עסק בחוף נקבעו “גבולות הפריסה” של השמשיות והכיסאות. פריסה זו הותירה מרחב מצומצם בלבד כשטח חופשי ממתקני חוף, לעתים מחוץ לשטח הרחצה המוכרז.

רשויות מקומיות.

נכון לספטמבר 2014, לא התקיים דיון בנושא.   

יתרונות
פוטנציאל לשיפור בשירותי החוף.

חסרונות

  1. דרישה מן הציבור לשלם תמורת משאב ציבורי הנמצא בשטח השייך לכלל הציבור.
  2. השתלטות “זוחלת” של בעלי העסקיים הפרטיים שבחוף על נחלת הכלל.
  3. יצירת “מסננת כלכלית” לשימוש במשאבים ציבוריים.
  4. הפיכת החופים שעדיין פתוחים לציבור לצפופים ומוזנחים.

 טעינו? שכחנו? כדאי שנדע? דווחו לנו

 

 

תגובות

השאירו תגובה

Share on Google+Share on FacebookEmail this to someoneTweet about this on TwitterShare on LinkedIn

השאירו תגובה

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*

Scroll To Top