משפחות אומנה

עד מאי 2001 הייתה האחריות לנושא האומנה – הפעלתו והפיקוח עליו – נתונה כולה בידי משרד הרווחה והשירותים החברתיים (להלן – המשרד), באמצעות המחלקות לשירותים חברתיים ברשויות המקומיות. בעקבות קשיים רבים שהתעוררו וביקורת על איכות השירות, החליט המשרד על הפרטה חלקית של השירות לידי עמותות וארגונים (“גופים מפעילים”) במטרה, בין השאר, להגדיל את מספר ההשמות במשפחות אומנה. עד אז, מסיבות היסטוריות, רק 15% מהילדים שהוצאו מבית הוריהם הושמו במשפחות אומנה בעוד 85% הועברו לפנימיות, יחס הפוך מהקיים בשאר המדינות המערביות.

ההפרטה כללה העברת האחריות על גיוס משפחות האומנה, על השמת הילדים ועל ניהול שירותי ההנחיה והליווי של המשפחות לידי הגופים המפעילים, בהתאם לסטנדרטים ולמדדים שקבע משרד הרווחה. המשרד הותיר בסמכותו את ההחלטה על השמה באומנה ואת הפיקוח על האיכות וההיקף של הטיפול בילד ובמשפחות האומנה, וכן את העברת התשלום החודשי והחזר ההוצאות המיוחדות למשפחות האומנה. המפקחים המחוזיים של המשרד מבקרים פעם בחודש בסניפי הגוף המפעיל, מאשרים את ההשמות ואת המשפחות החדשות, ובוחנים אם הטיפול בילדים נעשה בהתאם לתוכנית הטיפולית שהכינו הגופים המפעילים ולפי ההסכםיחד עם הגורמים המטפלים במחלקה לשירותים חברתיים בה מטופלת המשפחה, ולהסכם שנחתם בינם לבין המשרד. בדיון בכנסת שנערך ביום 13.1.2016 דיווח המשרד, כי הפיקוח הישיר על הטיפול בילדים הוא מדגמי בלבד וכולל ביקורי בית רק לכ-16 משפחות אומנה בשנה.

בספטמבר 2007 הופרטו לידי הגופים המפעילים גם החזרי ההוצאות המיוחדות עבור טיפולים ושירותים נוספים לילדים שבאומנה. האחריות להעברת דמי ההחזקה ישירות למשפחות האומנה נותרה בידי המשרד, אך במקביל נבנה במשותף סל חודשי ממוצע שמועבר לגופים המפעילים, והם מחלקים אותו לכל ילד בהתאם לתכנית הטיפולית.

נושא האומנה אינו מעוגן עדיין בחוק ומוסדר בעיקר באמצעות נוהל פנימי מפורט של המשרד (תקנות התע”ס) משנת 2011. בין השאר נקבע בנוהל כי ילדים יש לשאוף שילדים עד גיל 8 – ובעתיד עד גיל 10 – המוצאים מביתם יוכלו להשתלב במשפחות אומנה בלבד (ולא בפנימיות, למשל). עם זאת, אין הסדרה כוללת של תחום האומנה, ושל סוגיות שונות כדוגמת סמכות ההורים האומנים לקבל החלטות בעניינים שוטפים ודחופים הנוגעים לילד, חלוקת האחריות עם הלשכות, סוגיות שנוגעות לאומנה לילדים עם מוגבלויות ושל ילדים חסרי מעמד ועוד. כתוצאה מכך, לא אחת משפחות אומנה מוצאות עצמן חסרות אונים בהיעדר הסמכות לפעול לטובת הילד שבחסותם בנושאים כמו אישור יציאה לטיול שנתי, רישום לחוגים, טיפול רפואי בעת מחלה ועוד. נוסף על כך, לפי דיווחי המועצה לשלום הילד, מדי שנה מתקבלות עשרות תלונות על עיכובים רבים ומיותרים במתן הכרה, אישור וותשלום למשפחות אומנה.

בנוסף, נושא שיקום המשפחה הביולוגית וקידום חזרת הילד לביתו אף הוא אינו מוסדר, ובפועל שעה שהילד מוצא מביתו כמעט ואין משאבים המופנים לטיפול בהורים. כמו-כן, אין במשרד הרווחה מנגנון בקרה עצמאי ואין מנגנון קבילות להורים, ילדים ומשפחות אומנה ולעניין השמה חוץ ביתית בכלל.

כיום חיים בישראל כ-3000 ילדים שהושמו באומנה בידי משרד הרווחה וחמשת הגופים המפעילים: שלושה מלכ”רים – מכון סאמיט, עמותת “אור שלום” ועמותת “מטב”; ושתי חברות למטרות רווח – א.ד.נ.ם. ושח”ר.

מיקור חוץ באמצעות מכרז.

משרד הרווחה והשירותים החברתיים.

בפברואר 2016 אושר בכנסת חוק אומנה לילדים, התשע”ו-2016. הצעת החוק הוגשה מטעם ועדת העבודה והרווחה של הכנסת וקודמה על-ידי ח”כ קרין אלהרר. היא מסדירה לראשונה בחוק את תחום האומנה, על שחקניו השונים, ולתת מעמד משפטי להורים האומנים. הצעת החוק התבססה על דו”ח ועדת המשנה בנושא השמה חוץ ביתית של הועדה לבחינת עקרונות יסוד בתחום הילד והמשפט ויישומם בחקיקה, בראשות השופטת סביונה רוטלוי מפברואר 2003 ונועדה לעגן את מרכזיותו של עקרון טובת הילד בתחום האומנה.

על פי החוק, שירותי האומנה יינתנו באמצעות תאגיד (“גוף מפעיל”) שמשך ההתקשרות עמו לא יעלה על 5 שנים עבור כל מכרז. האגודה לזכויות האזרח הביעה התנגדות לכך ש”גוף מפעיל” יוכל להיות חברה למטרות רווח – אף שזהו כבר המצב היום – בטענה כי לגוף כזה עלול להיות תמריץ להשאת רווחים על גבם של הילדים, וכן כדי לצמצם את העלויות לקופה הציבורית על חשבון הטיפול במקבלי השירות. בעקבות כך הוכנסו להצעת החוק הוראות הקובעות עדיפות במכרזים למלכ”רים על פני חברות עסקיות, וכן איסור על מכירת גוף מפעיל ללא אישור שר הרווחה והשירותים החברתיים. כמו כן דרשה האגודה לעגן בחוק הוראות הנוגעות לאפשרות שמפקחים מטעם משרד הרווחה והשירותים החברתיים יהיו בניגוד עניינים (למשל אם עבדו לפני כן בגוף מפעיל שעליו הם מפקחים). דרישה זו נדחתה על ידי המשרד.

בדצמבר 2016 התפרסם כי עמותת “אור שלום” מעכבת כספים המגיעים ממשרד הרווחה למשפחות אומנה, וכי עקב אי הצמדה למדד מפסידות המשפחות כ-700 ש”ח לחדש. העמותה והמשרד החליפו ביניהם האשמות לגבי האחריות לעיכוב.

יתרונות

1. ההפרטה החלקית של שירותי האומנה שיפרה באופן משמעותי את מערך שירותי האומנה. לפי מחקר שהתפרסם בשנת 2005, חל שיפור מהותי בתחום השיווק והגיוס של משפחות אומנה, שהוביל לגידול ניכר במספרן, וכן ניכרה השתלבות טובה יותר של הילד במשפחה האומנת ושיפור במצבו לאחר השמתו. ההסבר שניתן לכך היה הליווי שניתן למשפחות שהפך לתכוף ולמקצועי יותר.
2. ההסדרה החוקית של התחום תמנע מצבים שבהם משפחות האומנה נאלצות להמתין חודשים רבים כדי לקבל הכרה (ומימון) על ידי משרד הרווחה, כפי שקרה בעבר.
3. מצאי משפחות האומנה גדל ועמו המחויבות של הגופים המפעילים למצוא משפחות עבור ילדים בזמן קצר. כך גדל בהדרגה מספר הילדים שהוצאו מבית הוריהם ושמושמים במשפחות אומנה במקום במסגרות אחרות, כמקובל בעולם המערבי.

חסרונות

1. על פי החוק החדש, וגם על פי המצב הקיים בשטח, “גוף מפעיל” יוכל להיות גם תאגיד עסקי. ניהול עסקי של שירותי אומנה עשוי לייצר תמריצים להפחית עלויות באופן שעלול לפגוע בילדים ו/או בעובדים.
2. תלות גוברת של המשרד בגופים המפעילים.
3. הפרטת השירות משדרת התנערות של המדינה מדאגה לחלשים בה.